1999 גמר גביע המדינה בכדורסל ירושלים נגד תל–אביב הפועל נגד מכבי אדום נגד צהוב, נשיא המדינה נוכח, ראשי העיר גם כן 10000 צופים והמשטרה הנפלאה בכוח מתוגבר וכמובן להקות מעודדות בבגדים חושפניים וריקודים אינפאנטיליים לשלל שירים אקראיים (יתכן שהפעם לא היו מעודדות).

הכל היה מוכן והמשחק התנהל כסדרו היה ברור שהשופטים יעניקו את הניצחון לקבוצה הנכונה למרות שאין כזאת כביכול. ניתן לראות את השניות האחרונות של המשחק כתמצית האינפנטיליות האנושית והניוון מתומצתות אל תוככי משחק הגמר וכך זה היה: 14 שניות לסיום ירושלים ביתרון של נקודה עודד קטש האליל הגאוני והילד המסכן שנבחר למשימת האליל המזדמן במערכת השוטים סותמת החורים (במוח) שנקראת ספורט סליחה כדורסל לוקח את הכדור במה שנקרא “CAOST TO CAOST” מצד אחד של הזירה ואל הראש של היריב שנקרא סל, קצת לפני אמצע המגרש הוא מבצע הקפצה לא חוקית השופט השדרן והקהל מתעלמים במפגיע, הכל נכתב מראש והרשות נתונה לכוכב לפרוץ בדרכו לנוק–אאוט הסופי, בדרכו הכוכב דורס שחקן יריב בעבירה ברורה ונחסם, השופטים שעומדים קרוב לא מהססים לקבוע עבירה דווקא נגד השחקן הדרוס והכוכב האולטימטיבי מעניק לקבוצתו את ניצחון בשתי קליעות עונשין קלות. וכאן המקום לעצור ולספר שאת התסריט הזה ראו מאות אלפי אנשים בארץ במשך שנות דור ועדיין אותו סיפור לעוס מרגש אותם ואותי במידה גוברת והולכת ביחס ישיר לירידת העניין בחיים שמחוץ להתניות החברתיות כספורט על סוגיו, פורנוגראפיה, פינות אירוח חושפניות בטלוויזיה ושעשועי מזל צבעוניים. אולם הכדורסל והשידור הישיר של המשחק משמשים כאופיום להמונים (ויסלח לי האופיום) שבפשטות תופס את מקומם של העניין בחברה והמחשבה על האחר ומתפקד כסמן ימני לניוון הטכנולוגי–חברתי–מוחי ששוטף את החברה ומתעל אותה לתפיסות נוצריות ליניאריות ולתפיסה היסטורית מקובעת ומקבעת חברתית. מגרש הכדור סל, זירת האגרוף, הוליווד, זירות הצאט, ואתרי הקשקוש המרובים ברשת, תוכניות הטלוויזיה ברובן ואף חברות האוכל המהיר הלבוש הנהיר והסרט המזהיר כולן כאחת מושכים את כולנו במערבולת של שפע מדומה שנועד בראש ובראשונה ליטול את תשומת ליבנו מין השעמום המפחיד ומין ההתמודדות האישית עם שאלות של זהות ודרך וכך האדם בחברה המערבית המעושה מוצא עצמו עסוק ומסופק רוב היום מזמן ומעשה שלא הוא בחר ושנראה כאילו הוא בחר ואני לא בא לדבר כאן על בחירה מלמעלה אלוהי שנתן לנו את הפנטיום אלא בפשטות על מערכת חברתית שנשבתה בקסם הבטחתה השגויה אך הנוצצת כביכול ותחת המטרייה הנוצרית וההבטחה לחיי נצח הביאה אותנו עד למשחק הגמר הנוכחי בעל הסוף העגום ובייחוד לי שקבוצתי האהודה מגיל 4 מכבי הנה בעצם תמצית המפלצתיות ולו רק בגלל השם שנגזר מגיבור שנוי לחלוטין במחלוקת יהודה המכבי כמובן. בסיום כאשר חילקו את הגביעים שגדלים משנה לשנה והשחקנים לחצו את היד לנשיא המדינה ובעלי ההון התפרצו השוטרים שלא יכלו לעצור את האנרגיות המטורפות שזורמות בדמם כחלק מהחינוך שהם מקבלים והפליאו במכותיהם בכמה ילדים ובאיש עם חליפה מנהל קבוצה

שהרגיש צורך לחטוף גם כן חריג מוזר אך מקובל.

ועוד אנקדוטה לא ראינו את ברק או ביבי פשוט כי זה אסור כמדומני בחודשיים שלפני הבחירות.