על הרצפה בסמטת בית השואבה באוגוסט 2008 היא לחשה לי: חגיתי, אנחנו ביחד לתמיד נכון? אמרתי לה בטח, למרות שידעתי איך אהבות גדולות באות והולכות. ואז היא הוסיפה: אני יודעת שאתה לא מאמין, אבל כל אחד ואחת שתהיה או הייתה אתך בעולם, לעולם לא תעזוב אותך, אלא אם אתה תעשה ממנה מפלצת ותדחיק את מה שיש והיה בינכם. ואתה לא, כי אתה באמת אוהב, אני יודעת, אני שומעת אותך ורואה לך בעיניים, וזה לא החשיש, הלחות, או החום. זה חלק ממה שירשת מאימא שלך עליה השלום.
אני לא אוהב שהיא מדברת אליי ככה, קוקה, יש בזה תמימות שמשגעת אותי, אני גם מפחד שאנשים יחשבו… שבגלל שאנחנו ביחד אני חושב כמוה, ואני לא.
קשה לי להיפרד פיזית מאהובים, מאהבות, מצטער
Zamir Shatz 
Leave a comment